חיפוש
  • רונה זיו

איפה עובר הגבול בין אהבה לשיפוטיות?

עודכן ב: 2 מאי 2018

ועכשיו, בוחן!


לא רק בגיל ההתבגרות: לעתים ישנה תחושה שהחברה בוחנת אותנו, בתקופה חשובה ומאוד מעצבת בחיינו. בואו נתמוך ולא נשפוט את הצעירים.

לפעמים נדמה שהיא בכל מקום: שיפוטיות. היא סוגרת אותנו, מרחיקה, מייצרת התנגדות ומגדילה את תחושת התסכול. במקום להניע אותנו לפעולה היא מייצרת רגשות שליליים כלפי האדם או דעותיו.



זו יכולה להיות הסבתא, שיש לה רק כוונות טובות, או השכן החביב שמאוד מתעניין בנו ובחיינו, אבל ההשפעה (השלילית והלוחצת) שיש לחברה עלינו לפעמים ממש מדאיגה.

הפעם הבלוג יעסוק בלחץ העצום שמופעל על צעירים מתבגרים (גילאי 18 עד 30, ויש שיגידו שעד 35) לבנות את חייהם כמצופה.


אני מצליחה להתחבר למעמקי הדאגה הכנה לילדים ולנכדים, ולמשאלה הגדולה שיהיה להם טוב.

אני לא מתחברת לאופן השלילי בו עלולה להתבטא הדאגה, ולבדיקה המתמדת, (שלא לומר מעקב מתמשך), לגבי השאלה האם הם הצליחו למלא את מה שנחשב כמשימות החיים החשובות: לעבוד, להתחתן, להביא ילדים ולרכוש דירה, וליצירת התחושה שהם לא בסדר, או שהם נכשלו במשימות אלה.


נכון, יש הרבה שקט ורגיעה בידיעה שהיקרים שלנו מיושבים, שהם הפסיקו לחפש את עצמם ושהם סוף סוף מצאו, אבל כאן כדאי להציב סימן שאלה גדול:

האם העובדה שאתה נשוי, אב, עובד ושרכשת דירה הופכת אותך למוצלח יותר? מאושר יותר? שלם יותר? שליו יותר? לא בהכרח.


אין לנו זמן. באמת, אני לא צינית. אנחנו מתעניינים בכנות, אבל עם כל הרצון הטוב, ברוב המקרים המשאבים שלנו מוגבלים. קשה לנו להקשיב לאורך זמן, זמננו קצוב ואנחנו כבר בדרך לדבר הבא.

התוצאה היא שאנחנו שואלים שאלות שקל לתת עליהן תשובות אובייקטיביות, בעיקר תשובות של כן ולא, ותשובות מדידות:


היא התחתנה?

יש לו כבר ילדים?

במה היא עובדת?

הוא קנה דירה?

היא עשתה תואר?


והסיבה לכך פשוטה: הרבה יותר קל למצוא תשובות על השאלות הללו, מאשר לשאול שאלות שקשורות למידת האושר והסיפוק של האדם, הן מבחינת מורכבות התשובה הנדרשת והן מבחינת הסובייקטיביות שלה (כל אחד מאתנו מגדיר אושר בצורה שונה, ומפרש את התשובה שניתנה לו לפי השקפתו). ובפשטות, יותר קל להשיב בתשובות קצרות מאשר לדבר על נבכי הנשמה, וככל שהתשובות מורכבות יותר, כך יש יותר מקום לפרשנות.

ברור שפעמים רבות השאלות נובעות מסקרנות אמיתית, מעניין ומהרצון האנושי לפתח שיחה, אבל כשהתשובה על חלק מהשאלות הללו היא "לא" מתחיל מעגל של לחצים, על מי שנשאל ועל מי ששאלו לגביו.


החָברה הדואגת


ניקח לדוגמא אמא לילדים בוגרים, שחברתה הטובה שואלת לעתים קרובות לגבי ילדיה: האם הבת יוצאת עם מישהו, והאם לבן כבר יש ילדים?

האם יתכן שאותה אמא לעתים תרגיש נבוכה, מתביישת, מתנצלת ומתוסכלת, אפילו מבלי שחברתה הדואגת תבחין בכך? היא כל כך רוצה להגיד כן ולהיות "נורמלית" ולספק תשובה חיובית לאוזני חברתה. לכל הפחות, כך יהיה ניתן לעבור הלאה לעניינים אחרים. וכשהיא חוזרת הביתה לבת שלה, לפעמים היא שותקת שתיקה קשה, כי מה היא כבר יכולה להגיד, ולעתים מנסה לרחרח אם משהו השתנה, ובכך מפעילה לחץ על בתה, מבלי שהתכוונה לכך בכלל. התוצאה אפשרית של "רחרוח" זה, היא שביתה תרצה לשתף אותה פחות במתרחש בחייה האישיים, תתייעץ איתה פחות, וספק רב אם בתה תפתח בפניה ותספר לה על החששות, הדאגות, ההצלחות והשמחות שלה. כל זה בגלל בשל הניחוח השיפוטי של התעניינות יום יומית.


ההתבגרות נמשכת (ונמתחת)


היום אנחנו כבר יודעים. לפי ארנט (Arnett, 2004 ) יש שלב התפתחותי שנקרא "הבגרות הצעירה" מדובר בערך על טווח הגילאים 18- 30 (בדגש על 25). שלב זה מסייע למתבגרים צעירים לפתח את הזהות שלהם.

כדי להצליח בגיבוש הזהות, חשוב מאוד שיקרו שני דברים:

הראשון, הוא חקירה. תאפשרו ליקרים לכם לחקור. להחליף עבודות, לדבר על החששות שלהם, לצאת לדייטים, להתלבט, ליפול ולקום. חשוב מאוד לתמוך בהם גם כשראיון העבודה היה פחות מוצלח, וגם כשאין להם מושג מה ללמוד.

הדבר השני הוא המחוייבות, חשוב שהצעירים יהי מחוייבים למשהו: מחוייבים למשפחה, מחוייבים לחברים, מחוייבים לערכים של כבוד, אכפתיות ועזרה.

אם יש חקירה אבל אין מחוייבות לשום דבר, או שיש מחוייבות ללא חקירה, יתכן שהשלב הזה לא יתבצע כהלכה.


דוגמא: על דייטים, חתונה, עבודה ומחויבות


חשבו על בחורה שהתחייבה במהרה (ובגיל צעיר) לזוגיות מבלי שהרגישה שבדקה עם עצמה שאכן טוב לה ונוח לה עם הבחירה. הייתכן שיתעוררו בה ספקות בעתיד? המחקר היום מצביע על כך שכן ושכדאי לנו לתת לה את המקום והזמן להחליט. לכן חשוב לא להלחיץ צעירים להתחתן, הלחץ לא בהכרח יזרז היכרות עם חתן פוטנציאלי, ואף אולי יגרום לחתונה ואחריה לחיים פחות שמחים ושלמים.

מצד שני, חשבו על צעיר שחוקר את העולם, מתנסה בעבודות שונות ומגוונות, אך אינו מחוייב לסביבה שלו: מזלזל באחר, מאחר, לא שומר על נקיון בציבור, נוהג בפראות בכבישים וכד'. המחקר גורס שאמנם כדאי להתנסות כדי ללמוד עוד על עצמנו (במקרה זה בעבודות שונות), אך חוסר המחויבות של הצעיר הזה מתבטא גם במרבית האספקטים האחרים בחייו של הצעיר ומעיד על קושי שיקשה עליו להמשיך בחייב הבוגרים.

אז: אי אפשר לחקור לנצח וגם לא כדאי להתחייב יתר על המידה לפני שבדקנו אם ההתחייבות טובה לנו. ובעת שאנו בוחנים ומעצבים את העדיפויות שלנו, עלינו גם להתחיל לפתח מחוייבות כלפי הסביבה שלנו – מחויבות שבסופו של יום תמצא ביטוי בשאר מרכיבי החיים שלנו.


והמשימה שלנו?


לכן, התפקיד שלנו בתור חברה הוא לעודד, לתמוך, לפרגן, להציע, לגרות את החשיבה, להציב שאלות מעוררות מוטיבציה, להציג דוגמא אישית הן בהקשר של חקירה והרהור תמידי, והן בהקשר של מחויבות איתנה ובריאה לערכים בהם אנו מאמינים.

אבל מה שבטוח, לא להלחיץ ולהיות שיפוטיים. חשבו אם אתם אוהבים כשמישהו שיפוטי כלפיכם.



לסיום, מדריך קצר שמטרתו לסייע לנו לסייע לאהובינו, כי בסוף אנחנו רוצים שיהיה להם רק טוב! בהצלחה רבה!

עשו ואל תעשו


עשו ואל תעשו כשאתם רוצים להראות התעניינות ביקריכם

@צעירים @שיפוטיות @סבלנות @חברה @שאלות מלחיצות @ביקורתיות

0 צפיות