השעה 8:20. ב- 8:30 אנחנו חייבים להגיע לגן, אין איחורים. ואולם, אני מוצאת עצמי ליד בתי - שתינו עומדות ליד מתקן הנעליים שסמוך לדלת הבית - ומזה כחצי שעה מתנהל דיון בהובלת בתי: מהם הגרביים אותם נגרוב? מהן הנעליים המתאימות ביותר? ועוד שאלות מעניינות כאלו ואחרות😊
ואין זה מפתיע, שכן בבית שלנו, מספר בן זוגי, לוקח לנו כשעה וחצי לצאת מהבית בבוקר - במהלכן אנחנו מציירים, שרים ומספרים סיפורים - ורק בנס מגיעים בזמן לגן.
המצב הזה גרם לי להרהר: מה מנחה אותנו, כהורים, בגישה החינוכית שלנו? האם לוח הזמנים הוא הדבר החשוב ביותר, או שאולי זו דווקא האווירה השוררת בבית? ואולי שניהם, משולבים יחד?
ציורים ומשחקים: לוקחות את הזמן בבוקר ושהעולם יעצור
מצד אחד, כולנו רוצים שבביתנו תשרור אוירה נעימה ורגועה ככל האפשר, כמו ניגון מרגיע ומתוק שמכניס חיים לבית. מצד שני, "החיים הם לא לה-לה לנד" וישנם כללים, זמנים וסדרים בהם יש לעמוד כדי לתפקד כהלכה בחברה.
אם כן, מהי הבחירה הנכונה? הרי כהורים יש לנו שפע של כוונות טובות ואנחנו רואים את טובת ילדינו בראש ובראשונה. האתגר הוא ליצור שגרה טובה, עם מינימום לחצים וכעס, אך לא תמיד האתגר הזה כל כך פשוט לביצוע עבור רבים מאיתנו.
לא מזמן, אב משקיע ועייף, שהגיע אליי עם בת-זוגו להדרכת הורים, ניסח זאת כך: "מהרגע שהם מגיעים הביתה, אני רק מחכה כבר שהיום יגמר". העייפות שלנו, התשישות, היא אנושית ומובנית, במיוחד במציאות הישראלית, בה זוג ממוצע עובד קשה מאוד כדי להתקיים ולהתפרנס. אפילו כשיש עזרה, בני הזוג לרוב מתחילים את "זמן התפעול" כשנקודת ההתחלה שלהם היא מיכל דלק העומד להתרוקן.
אז מה עושים?
השבוע זכיתי לשמוע את הרצאתה של שירה כלימור-ממן, חוקרת מצוינת מאוניברסיטת בר-אילן, שטבעה שני מושגים מרתקים:
הורות זורמת מול הורות מתקתקת
חשוב לציין כבר עתה, שאין הורות נכונה או לא נכונה. יש כאן רצף, וכל הורה יכול למצוא את עצמו בנקודה אחרת על הרצף, בכל רגע נתון.
בקצרה:
הורות מתקתקת היא הורות שמאופיינת ביותר שליטה להורה: ההורה מנהל את הסיטואציה, קובע מה קורה ומתי זה קורה, ומחייב את הילד לבצע מטלות או פעולות.
לעומתה, הורות זורמת היא הורות בה להורה יש פחות שליטה. זו הורות שמתבססת יותר על קרבה, שיח בין הילד להורה ועל בחירות של הילד.
בסדר, הבנתי. ומה עכשיו?
6 צעדים לגיבוש הגישה שלנו כהורים
ראשית, משתדלים לחשוב על הגישה שלנו, אח"כ משתדלים ליישם אותה (חוגגים הצלחות ומשתפרים היכן שחשוב לנו).
אז בואו נתחיל בסיעור מוחות. לא ניתן כמובן לכסות בשיח את כל המצבים האפשריים, אבל בהחלט אפשר לחשוב על קווים מנחים, ולא לחכות לסיטואציה לא נעימה, ורק אחריה להתמודד עם הקושי. אגב, אם יש עוד הורה בתמונה, חשוב להשקיע בחשיבה משותפת איתה/ו.
מה אפשר לשאול:
1. מה חשוב לנו בחינוך ילידנו?
2. אילו ערכים (כן! ערכים!) מנחים אותנו? אילו ערכים היינו רוצים שילידנו יקבלו מאיתנו?
3. איך היינו רוצים שהזמן המשותף עם ילדינו יראה? הבקרים? הערבים? מתי היום שלנו מתחיל, מתי הוא צפוי להסתיים?
4. מתי חשוב לנו יותר לתקתק, ולמה (מה יקרה אם לא נתקתק)? מתי אנחנו זורמים יותר בגישה שלנו לילדינו?
5. אילו החלטות הן שלנו, אילו החלטות משותפות לנו ולילדינו, ומהן ההחלטות ששייכות לילדינו בלבד? (רלוונטי בעיניי גם בגיל הרך) .
6. עוד דבר שניתן לעשות הוא "תחקיר אירוע" אם חוויתם חווית הצלחה עם ילדיכם, או לחילופין, חוויה מתסכלת, שבו בנחת לבד או עם מי שחשוב לשבת אתו ונסו לחשוב: מה הוביל לכך? איך הרגשתם? איך ילידיכם הרגישו? מה אפשר ללמוד מכך לפעם הבאה כדי לשמר את החוויה הטובה או כדי לשפר אותה? מה תגידו לעצמכם בפעם הבאה כשיקרה מקרה דומה? (טיפ למי שמשתף הורה נוסף: לא לקבוע עובדות, להציע הצעות. למשל: לדעתי הוא התנהג ככה כי... אני חושבת שמה שעזר לו זה... אולי להבא כדאי לנו...)
ובכן, אין הורות מושלמת. אך יש הורות טובה דיה, בה אנחנו שואפים לתת את הטוב ביותר לילדינו, מתוך אהבה, מודעות וחשיבה.
סופ"ש נפלא ומשפחתי לכולנו,
שלכם,
רונה