"אל תשאלי. באתי הביתה, וכל המטבח ברדק. ואמרתי לה שתחכה לי, אבל לא היה עם מי לדבר. היא רצתה לבשל, שתהיה בריאה, הבשלנית הפרטית והמוכשרת שלנו. היא אמרה לי שבאה אליה חברה והסכמתי גם שיכינו אוכל ביחד, אבל היא התעקשה 'רק להתחיל עד שתבואי אמא', וזה כבר היה מאוחר מדי. מה לעשות? בת 13 וכל הזמן מתעקשת"
למה המתבגרים שלנו נראים לנו לפעמים מבולבלים, עקשנים, מפוזרים וחסרי כיוון?
נתחיל מזה שגם אם זה קשה ומאתגר, חשוב שנזכור שהם פועלים בדיוק לפי מה שמצופה מהם בשלב הזה של החיים.
כל הסיפור קשור לזהות שלהם. לפי אריקסון (Erikson, 1968) יש להם משימה חשובה במיוחד בגיל ההתבגרות, והיא הניסיון לפתח זהות עצמית, ממש כמו שהמשימה הזו הייתה מוטלת גם עלינו. הניסיון הזה יכול להסתיים באחת משתי תוצאות:
גיבוש זהות או פזירות זהות.
מה זה אומר?
גיבוש זהות
המתבגר עובר תהליך ממושך של עיצוב וארגון מחדש של הזהויות שלו בתור ילד, הכישורים שלו, וההישגים שלו מהעבר. למשל, יונתן בן ה-13 שואל את עצמו מדי פעם כשהוא מהרהר: האם אני אותו ילד "בלאגניסט" כמו שהייתי בבית הספר היסודי? כולם עדיין רואים בי כבעייתי, מציק ומפריע? אני טוב בכדורגל? ההורים שלי מרוצים ממני ואוהבים אותי? מה המורים חושבים עליי? אני באמת כזה חכם כמו שכולם אומרים?
גיבוש הזהות הוא תהליך חשוב ורצוי, והוא תלוי מאוד במסרים (הגלויים והסמויים) שהמתבגר מקבל מהסביבה שלו, ובמיוחד מהאנשים המשמעותיים בחייו.
הוא גם זקוק להזדמנויות להביע את עצמו, את יכולותיו וכישוריו (צוריאל, 1990), ותפקידנו כמבוגרים היא לעזור לו ליצור את ההזדמנויות הללו בבית, בבית הספר, ביציאה לטבע, בחוגים ועוד.
פזירות הזהות
פזירות הזהות לפי אריקסון, קשורה לתחושה של חוסר ביטחון על מקומו, מטרותיו וכיוון חייו של הילד בעתיד. פעמים רבות הילד נסחף אחרי הרצונות והדחפים שלו, ומשנה את דעותיו לעתים קרובות, ונראה כי הוא ללא משענת וכיוון. הספקות שלו עלולים להוביל אותו לפתח זהות שלילית ולהתנגד להוריו ולחברה. לעתים הוא יתחבר לאלילי נוער ומפורסמים כי הוא בעצמו לא בטוח לגבי הזהות שלו. ייתכן והוא לעתים יחווה סערת רגשות פנימית, שקשורה בקושי שלו להבין מי הוא, במה הוא טוב, למה הוא מתאים וכו'. לכן, חשוב שכבני משפחה ואנשים שקרובים למתבגר, ננסה למזער את פזירות הזהות ונסייע למתבגר לתפוס כיוון חיובי בחייו, על ידי גישה רכה, תומכת ומעודדת.
לפי צוריאל (1990) הספקות שמתעוררים אצל המתבגר לגבי זהות אישית, פיזית, מינית או אתנית מתפתחים גם בגלל השינויים הפיזיולוגים המלווים את גיל ההתבגרות, וגם בגלל שהחברה מצפה מאיתנו להתנהג אחרת (כבר לא ילדים, אלא מתבגרים).
אז איך אני יכול/ה לנסות לעזור לילדיי, תלמידיי, או בני משפחתי המתבגרים בתהליך גיבוש הזהות?
1. קודם כל לאפשר: לנסות לתת למתבגרים תחושה של מסוגלות, שהם יכולים לנסות, לטעות ואולי גם לא להצליח - ולהיות שם בשבילם כדמות תומכת ואוהדת.
2. להקשיב להם: לתת להם את הזמן והמקום להביע את עצמם, להסתכל להם בעיניים כשהם מדברים, לשים הכל בצד בזמן החשוב הזה שאתם יחד. ורק כשהם מסיימים לדבר, להגיב. זה יתן להם תחושה אדירה של ערך ושהם חשובים, וזה מחולל שינויים מדהימים במערכות יחסים.
3. תיקוף הזהות: להראות לילד או לילדה שלכם שאתם רואים בהם משהו שהם רוצים שאחרים יראו בהם, ויתפסו אותם ככאלה.
מחקרים סוציולוגיים מראים לנו שהתיקוף מחבר מאוד בין אנשים - אנחנו רוצים להיות בקרבת אנשים שמתקפים את הזהות שלנו. על כן, כהורים, התיקוף חשוב במיוחד ועוזר בחיזוק הקשר עם הילדים ואף מסייע לילד להבין מהן החוזקות שלו.
למשל: אם הבת שלי רואה את עצמה כטובת לב וככזו שדואגת למי שצריך עזרה, חשוב שאני אתקף את הזהות הזו אצלה ואגיד: טוב הלב שלך מדהים, את ילדה נדיבה ואכפתית.
אם הבן שלי רואה בעצמו כאדם ספורטיבי, אני אתקף את זה ואגיד משהו כמו: החריצות והמשמעת העצמית שלך מדהימות, אלה תכונות חשובות של כל ספורטאי.
4. להסביר למה לא, אם בחרתם להגיד לא. מובן שלעתים תצרכו להגיד לילדיכם שלא הכל אפשרי. חשוב מאוד להסביר מדוע ולתת הסבר הגיוני ( אולי הם יהיו מתוסכלים מהלא, אך לפחות ירגישו שאתם מעריכים אותם בתור בני אדם שמסוגלים לחשוב ולהבין). לאחר מכן, נסו להגיד בכל זאת מה כן אפשרי מבחינתכם.
בהצלחה לכולנו.
שלכם,
רונה
מקורות:
Erikson, Eric H. 1968. Identity: Youth and Crisis. New-York: Norton.
צוריאל, דוד. 1990. זהות האני לעומת פזירות הזהות בגיל ההתבגרות: היבטים התפתחותיים והשלכות חינוכיות. מגמות ל"ב(4) .484-509
MEM�r