איך מלמדים ילדים ומבוגרים להקשיב?
מיקה, תלמידת כיתה ה', סיפרה לחברתה הטובה על משהו שפגע בה. חברתה השיבה "אבל את מי זה מעניין?" ומיד התחילה לספר על משהו שפגע בה בעצמה, משהו שמבחינתה הוא "באמת פוגע".
מיקה סיפרה שיותר לא התחשק לה לשתף את החברה בסיפורים שלה, אבל אמרה גם שהיא קרועה בין הצורך בקרבה שלה לבין העלבון שהיא חוותה ממנה.
מיקה היא ילדה מאופקת, קשובה וסבלנית שמרגישה שהרבה פעמים העולם לא מעוניין להקשיב לה. ייתכן שהחברה עשתה ניסיון להתחבר לסיפור של מיקה, דרך הסיפור שלה. זו תגובה מאוד נפוצה, שהכוונה שלה חיובית, אך הבעיה היא שהיא שמה את המקשיב במרכז במקום את המספר.
האם אפשר ללמוד להקשיב?
התשובה היא כן. הקשבה היא מיומנות שניתן לתרגל ולפתח בכל גיל.
איך?
1. כשמישהו מדבר חשוב ליצור איתו קשר עין.
2. לנסות לפנות את הראש ממחשבות ומתגובות שחולפות בראשנו, בזמן שהאחר מדבר.
תנו למלים להיכנס לכם לראש וללב. אחר כך חשבו על התגובה. אין צורך למהר.
3. להשתמש בתגובות (אמיתיות) שמראות שאנחנו מקשיבים ומבינים, למשל: הנהון, "אההמ", "כן" ועוד.
4. תנו למי שמולכם לסיים לדבר לפני שאתם מתחילים לדבר. זה שהקשבתם עד הסוף לא אומר שהסכמתם עם כל מה שנאמר. כשקוטעים מישהו הוא מרגיש שהדברים שלו פחות חשובים, שלא ניתן לו הכבוד שמגיע לו לסיים את המשפט, ולא בטוח שהוא יבחר לשתף אתכם במה שעובר עליו בעתיד. האם כיף לנו כשקטעים אותנו?
5. להיות אמפתיים- השתדלו לא להיות שיפוטיים ולא לדבר על עצמכם. הגיבו למה שהאחר סיפר, שאלו שאלות שמסקרנות אתכם לגביו. אחר-כך ספרו על עצמכם אם תרצו, גם לכם יש זכות דיבור.
6. דוגמא אישית לילדינו- הקשיבו להם, לבני הזוג שלכם, למוכר בחנות- עד הסוף!
7. אם ממש קשה לכם, מותר גם להגיד שאנחנו לא פנויים להקשיב. זה עדיף על פני העמדת פנים, רק חשוב לעשות זאת בצורה נעימה ככל האפשר. זה גם מלמד את ילדינו שיעור בכנות ובהקשבה אמיתית. "אהובה שלי, אני ממש רוצה להקשיב לך כמו שצריך ולא על רגל אחת, זה בסדר שנמשיך אחרי הפגישה שלי, את תהי פנויה?". מסתבר שילדים ובוגרים יודעים להעריך אמירות מסוג זה, גם אם ברגע הראשון הם מתאכזבים מעט, אחר כך הם מבינים שהאיפוק השתלם ושהם מרוויחים הורה, חבר, מורה שבאמת מכבד אותם ולא משחק בכאילו.
הקשבה ובפרט, ודחיית סיפוקים בכלל: מי שרוצה להצליח בחיים, כדאי לו להתאפק.
בשנות ה-60 וה- 70, וולטר מישל, פסיכולוג אמריקאי,ערך ניסוי בו הוא הציע לילד בגיל 4 ממתק. הוא הסביר לו הוא יכול לאכול את הממתק עכשיו, או שאם ימתין מספר דקות יקבל ממתק נוסף. כ- 66% מהילדים לא הצליחו להתאפק. לאחר יותר מעשור וולטר פגש שוב את הילדים האלה, שכבר הפכו לנערים, ואת המשפחות שלהם. הוא בדק את הציון הפסיכומטרי שלהם, את מידת הפרעות הקשב שלהם, את היכולת שלהם להתמודד עם מצבי לחץ ועוד. הוא גילה שההישגים הלימודיים שלהם במבחן הפסיכומטרי גבוהים ביותר מ- 200 נקודות מהילדים שלא התאפקו. על סמך תוצאות אלו מישל הסיק כי יכולת דחיית הסיפוקים נרכשת בגיל צעיר ורלוונטית באופן משמעותי להתמודדות עם היבטי חיים רגשיים, חברתיים, לימודיים ותעסוקתיים. כלומר, איפוק הוא מדד מרכזי וחיוני להצלחה.
נתראה בבלוג הבא,
רונה