הלחץ להישגיות ולהצלחות מופעל על ילדינו כמעט מהיום בו הם יוצאים לאוויר העולם. הדרישה והחתירה למצוינות מורגשות פעמים רבות בבית, במסגרת החינוכית וביחס החברה כולה לחשיבות היותנו "מוצלחים", "חכמים", "גאונים" ו"מחוננים". הבעיה היא שלעתים החשיבות הזו מודגשת ומוצגת כמרכזית הרבה יותר מהחשיבות של מי שאנחנו, מהדרך בה אנו מתייחסים אחד לשני, ומהאפשרות שלנו לשמוח וליהנות מהחיים.
אם נעצור לרגע ונחשוב, אני מאמינה שכולנו נגיע למסקנה שהרווחה הנפשית, הביטחון העצמי ושמחת החיים קודמים לכל – ובטח כשמדובר בילדינו האהובים.
מהי רווחה נפשית? רווחה נפשית מוגדרת כמצב שבו האדם מבין את כישוריו, מתמודד עם הלחצים השכיחים בחיים, עובד באופן פרודוקטיבי ובר-תוצאות ותורם לקהילתו.
אם כך, כיצד ניתן לטפח את רווחת ילידנו?
1. לטפח מודעות לכישורים שלהם. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לסמן להם, לשקף, לפרגן ולעודד אותם לחזק את כישרונותיהם. כדאי ומומלץ לעשות כן גם כשמדובר במיומנות ספציפית. אני מכירה מקרוב אנשים מבריקים שעד גיל מאוד מאוחר לא ידעו שהם כאלה, כי הם לא זיהו זאת בעצמם וכי החברה שסביבם לא טיפחה בהם את ההרגשה הזו.
כישורים יכולים להתבטא בתחומים שונים ומגוונים: בנגינה בגיטרה, משחק כדור, ציור, שחייה, מחשבים, ריקוד, יצירה ועוד, אך הם גם יכולים להתבטא בתחום הבין-אישי וחשוב שנתייחס אל כישורים כאלה באותה המידה: יכולת הקשבה, אכפתיות, הבנת מצבים חברתיים, אמפתיה, פתיחות, כושר ביטוי, גישור בין חברים, איפוק וכושר מנהיגות. כישורים אלה ראויים לא פחות מאחרים ובעלי חשיבות ממעלה ראשונה לרווחתנו הנפשית.
2. לסייע להם לפתח דרכים להתמודדות עם לחצי החיים. גם כאן אנחנו נכנסים לתמונה: יש לנו כוח מופלא שיכול לסייע בהקטנת הלחצים ובהרגעה, ובניסיון להקנות לילדים כלים מעשיים שיסייעו להם להתמודד עם אתגרים. מחקרים מראים שרמת עוררות גבוהה מדי משפיעה לרעה על הישגים, בעוד שרמת עוררות מתונה היא חיובית ועוזרת להישגים. לדוגמא: אם יש לילד מבחן גדול שהוא נרגש לקראתו, חשוב לא להוריד מהחשיבות שהילד נותן למבחן, ומצד שני, גם לא לנפח את חשיבותו ובכך להגביר את הלחץ. כל ילד לגופו, ועל כן התגובה אינה תתאים לכולם באותה מידה, אך השאיפה היא למתן את החרדה ולעודד לפעולה ולעשייה בהתאם לצורך.
3. לתת מקום ומשמעות לכך שהישגים עשויים (או עלולים) להשתנות, ולהסתכל על הדרך והתהליך שהילד או הילדה עושים. גם אם נראה שציוני ילדכם אינם משקפים את יכולותיהם ו/ או אינם עומדים בציפיותיכם, נסו לחזק אותם על הלמידה, על המאמצים ועל הרצון ללמוד ולהתקדם. גישה כזו תיתן לילדכם ביטחון, אמונה ותחושה שהם טובים ומוערכים ולא "בלתי מסוגלים". באם אין רצון ללמוד, נסו לדרבן ללימודים. למשל, הציעו למידה בצורה חווייתית, למידה משותפת עם חברים, ואף עזרה חיצונית וחזקו אותם על הפעולות וההתנהגויות החיוביות שעשו בכל זאת.
אך זכרו, אין כמו דוגמא אישית - אמנם זהו נושא לבלוג אחר - אך ההתנהלות שלנו כמבוגרים ביחס לחובות ולמטלות שלנו מקרינה רבות על ילדינו.
השיטה הנהוגה כיום במרבית בתי הספר ובמוסדות האקדמיה היא שיטה הישגית (פסיכומטרית). לצערי, חסרים בחברה משאבים שיאפשרו הטמעה של שיטה אחרת. השיטה ההישגית בודקת הישגים בזמן נתון, ברגע אחד בו הילד נבחן לבדו ללא עזרה, וכך ילדינו מקבלים ציונים שאינם בהכרח לוקחים בחשבון את הפוטנציאל שלהם.
לעומת השיטה הפסיכומטרית, ישנה השיטה האדיומטרית (אדיו, מלשון education). זו שיטה שאומרת: יש לאמוד את היכולת והאפשרות להשתפר. לפי שיטה זו, חשיבות ההישג בנקודת זמן ספציפית פחות חשובה מהשיפור שנעשה מנקודת זמן אחת לשנייה. כלומר, אם נתווך לילדינו את החומר הנלמד (למשל, אם מבוגר יעזור לילד להבין את החומר), נתמוך בהם ונעביר להם הרגשה שאנחנו סמוכים כי הם יפנימו את הנלמד, כך יגבר הסיכוי כי הם יממשו את מלוא היכולות שלהם. במלים אחרות, אם נציע לילדים עזרה בלמידה על ידי שיטות לימוד שמתאימות להם, נלמד אותם ביחידות קטנות תוך עידוד וחיזוקים, הם יפיקו את התוצאות הטובות ביותר ויוכלו לממש את פוטנציאל הלמידה שלהם ולבסוף להפוך בעצמם למומחים (ראו למשל את גישתו של לב ויגוצקי ואת עבודתו המרשימה ביותר של מכון פויירשטיין שזוכה להכרה עולמית).
אוקיי, אז מה אני יכול לעשות כהורה?
בעיקר לנסות להבין מה עוזר לילד שלך ללמוד, להיות מעורב ותומך, להשתדל לעודד למידה והבנה, ופחות להלחיץ. אני זוכרת ששכנה שלי שהייתה תלמידת חטיבת ביניים נהדרת, קיבלה 93 במבחן מאוד חשוב. חיזקתי אותה מאוד על המאמצים ועל ההישג, אך היא עיקמה את חיוכה ואמרה שאימא שלה לא הייתה מרוצה מהציון. חשוב להסתכל למשל גם על המבחן הקודם ולבדוק אם חל שיפור. זה המקום לחזק את הילד על השינוי החיובי. ואם לא חל שיפור, לבדוק מה יכול לעזור לילדנו. כפי שציינו תחילה, הביטחון העצמי והרווחה הנפשית של ילדינו חשובים מאוד.
אז מה השורה התחתונה?
· כישורים אורייניים ואקדמיים ללא ספק חשובים ללמידה, ובהמשך גם בעולם העבודה, אך חשוב שלא נשים שם את כל המשקל של הערך של ילדינו, ונחשוב על עוד תכונות וכישורים שיכולים להפוך את ילדינו למוערכים.
· חשוב שנעזור לילדינו להבין מהן המיומנויות הבולטות אצלם ונחזק אותם על כך. חשוב שילדים ידעו להרגיש ולהבין במה הם טובים, בבית- הספר ובין חברים ומשפחה.
· חשוב שילדינו יחושו שגם מותר להם לטעות ולהיכשל לפעמים – הדרך חשובה יותר מהמקום בו נמצאים כעת. חשוב שנסייע להם להתמודד עם לחצים בצורה טובה שתסייע להם בשלבים מאוחרים יותר, כבוגרים עצמאיים בעולם.
ולסיום, חשוב שנתבונן בעיניים אוהבות ומקבלות על המסע הלימודי אותו עוברים ילדינו, נהיה שם כדי לסמן מקומות שאפשר להשתפר בהם, אבל גם נהיה שם כדי לספק את התמיכה המתאימה.
בהצלחה!
רונה
@ילדים@משפחה@הורות@שמחת חיים@לימודים@ רווחה נפשית@בית ספר@הישגים