חיפוש
  • רונה זיו

הכוח שבויתור

לוותר, גם אם זה בניגוד לדחף הראשוני שלנו באותו רגע

כשלימדתי גישור בבתי ספר והייתי מגיעה לשלב בו כל ילד נדרש לזהות את הסגנון שלו בקונפליקט, מבין 5 סגנונות שונים, פעם אחר פעם, בבתי ספר באזורים גיאוגרפים שונים, הטיפוס המוותר היה מכונה בפי התלמידים "הטיפוס הפראייר".

למה פראייר שאלתי?


"הוא לא חושב על עצמו", "הוא חלש", "הוא מוותר מהר מדי" וכהנה וכהנה.

הטיפוס המוותר בקונפליקט מוגדר כמי ששם את היחסים עם האחר מעל מטרותיו האישיות. אתם בוודאי מכירים מישהו כזה. אחד כזה שינסה להבין את הצרכים שלכם, כי אתם יותר חשובים לו כרגע (או בכלל) מאשר החשיבה רק על עצמו. מה טיב היחסים שלכם עם אותו אדם? אתם מעריכים אותו או מזלזלים בו? אתם חשים כלפיו קרבה או ריחוק? אתם גם מוותרים לו לפעמים?


גם עומר, חבר טוב שלי, שכיום מצליח במיוחד בתחומו בעיקר בזכות היכולת שלו להיות אדיב ואסרטיבי גם יחד, הוגדר בגיל 5 על ידי הגננת כ"ותרן", כאחד כזה ש"לא עומד על שלו מספיק" ונאמר להורים שזו "בעיה".

אז למה כל כך קשה לילדים ולמבוגרים כאחד לראות בוויתור כנקודת חוזק?

אין הכוונה כאן לביטול עצמי. רחוק מכך. אפשר להגיד את שאנחנו חושבים ומרגישים שלא על חשבון האחר ולא על חשבוננו. יתרה מכך, אם אתם מזהים אדם שכל הזמן מוותר לכם, אולי כדאי לעצור רגע ולחשוב גם על הגישה שלכם, שעשויה לעודד אותו לוותר כל הזמן. וכמובן, שאם אתם אלה שמוותרים כל הזמן, נסו לחשוב לאילו אנשים אתם מוותרים ובאיזה מצבים, נסו לחשוב אם אותם אנשים גם מוותרים לכם לפעמים, מה כל אחד מכם עשוי להרוויח במצבים האלה.


היכולת לוותר אינה חולשה. היא גדולה משלוש סיבות:


1. היכולת לדחות סיפוקים- האפשרות לעצור את הדחפים, הרצונות, המטרות והאינטרסים האישיים שלנו, דורשת משאבים רבים, הרבה כוחות. אותו ילד או מבוגר שמסוגלים להראות שליטה עצמית, מראים בכך חוזק אישי גדול מאוד, שהוא ההיפך הגמור מחולשה ומלהיות פראייר. אם היחסים עם אדם מסוים חשובים לכם ואתם נאבקים אתו בכל הכוח, יש סבירות מאוד גבוהה ששניכם תצאו כועסים, מתוסכלים ופגועים, מה שעלול להשפיע לרעה על היחסים. זה מתחיל במקרה קטן, וממשיך בעוד מצבים שסודקים את האמון והקרבה.

ההנחה היא שאם אתם חשובים זה לזה ( כמשפחה, חברים, קולגות ועוד), תתקיים הדדיות ביכולת לוותר. היום אתם מוותרים, מחר יוותרו לכם. רק שימו לב לא להיקלע להשוואות של אני ויתרתי 5 פעמים והוא ויתר לי רק פעמיים, מניסיוני האישי והמקצועי, ההשוואות האלה אף פעם לא מייצרות איזון מושלם, והכוחות המושקעים בהם רבים ומעייפים.


2. הכרה במציאות: יש משהו מאוד מפוכח ביכולת לוותר. השתקפות של חוכמה והבנה שלא תמיד אוכל להשיג הכול. שאני חי בקבוצה ובחברה שמורכבות מעודו אנשים עם העדפות, רגשות ורצונות, ממש כמו שיש לי. ההשלמה הזו מגלמת בתוכה בגרות והתבוננות על היכולת שלי לתרום לתפקוד טוב יותר של הסביבה בה אני חי.

זה מתחיל בגינת המשחקים, כשאחד הילדים תופס את המתקן לזמן ממושך ולא מוכן לתת לבאים אחריו (יש סיכוי סביר שאם אותו ילד היה במקום ההפוך של המתנה בתור, סבלנותו הייתה פוקעת בחלוף דקות קצרות, בדיוק מאותו מקום של הקושי להתאפק: בפעם הראשונה "קשה לי להפסיק לשחק" או "קשה לי המחשבה שמישהו ייהנה במקומי" ובפעם השנייה "ההמתנה קשה לי"). זה בסדר. אפשר ללמד את זה וללמוד את זה.

זה ממשיך לכיתה ואחר כך למקום העבודה שלנו, לקשרים המשפחתיים והזוגיים שלנו.


3. היכולת להיות אמפתיים- היכולת לשים את עצמי במקום האחר היא אחת היכולות החברתיות המפותחות ביותר, לפי חוקרים בתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה.

ברגע הזה של הוויתור, קורה משהו גדול. האדם מנסה להבין את הצד השני ולשים את עצמו לרגע בצד. ההבנה הזו מאפשרת לנו לוותר. היא מאגדת יכולות של התחשבות, מתן כבוד, סבלנות ורצון לשמור על היחסים- מי מאתנו לא היה רוצה שלילדיו, לאהוביו ולו עצמו יהיו הכוחות האישיים החזקים הללו?


למלחמות האישיות שאנחנו מנהלים ביום יום יש מחיר יקר. הן משאירות אצלנו שאריות שליליות שהולכות אתנו, עננים אפורים שמטילים צל על היחסים שאנחנו מנסים לחזק, לקדם, לשמר יום- יום, שעה שעה. אפשר להאיר, לחזק וליצור חיבורים חזקים מאוד, במעשים קטנים כגדולים, בשגרת חיינו.


זה הזמן לנסות לוותר לפעמים, ואולי, מי יודע, תרגישו את התמורה לוויתור בחיוך, במילת תודה, בחיבוק, בהערכה מחודשת כלפיכם ובחיזוק קטן לקשר ביניכם.


שנה טובה, מלאה בהבנה,

רונה