חיפוש
  • רונה זיו

להיות הורה זו עבודה קשה ומשמעותית

עודכן ב: 27 נוב 2018

מותר לכעוס, להתאכזב ולהתרגז. השאלה היא מהם הכלים שיש לנו להביע את אותם רגשות.

שם, בחדר אפרורי ועצוב התחדדו בי כמה תובנות על החיים. על כמה הם שבירים ועדינים, ואיזו חשיבות עליונה יש להורים שלנו ולסביבה שלנו על מי שאנחנו ועל מי שאנחנו עשויים או עלולים להפוך להיות.


דווקא שם, במקום שבו יש כל כך הרבה כאב, היה בי שמץ של תקווה.


אולי בכל זאת. אם נלמד לשלוט בכעסים שלנו, בזעם שלנו, נרוויח עתיד אחר, שיש בו מעט יותר שמחה וחופש. אם נעזור לעצמנו ולילדים שלנו לשלוט בתגובות שלהם, להביע כעס, תסכול ואכזבה, אבל בדרכי דיבור, יהיה כאן טוב יותר, או כמו שאחד ממשתתפי הסדנא אמר לי "אם הייתי לומד איך להביע את הרגשות שלי בצורה אחרת, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי".


שם, ההבדל בין מותר לאסור נהיה בהיר וחד הרבה יותר.


כי באמת שאסור.


אסור למהר לשפוט את הילדים שלנו

אסור למהר להאשים אותם

אסור לשכוח להחמיא להם

אסור לשים עליהם תוויות

אסור להשוות אותם לאחרים, גם אם זה נראה משעשע

אסור להתעלם מהם גם כשנדמה שהם טועים


חובה עלינו להיות נוכחים בחיים שלהם, כל אחד ואחת לפי יכולתם. להתעניין בהם, לדבר איתם, לא רק לחקור, לבקר ולפקח על פעולותיהם ועל לוחות הזמנים שלהם, לא! להסתכל להם בעיניים, לשדר הבנה ותמיכה. זו תמצית ההורות בעיניי.


הם זקוקים לנו. גם כשהם בני 16, ו- 20 ו- 30. הם צריכים את ההורים שלהם.

זה נראה זניח. בר תיקון. אבל זה עלול להוביל למצוקות אמיתיות שדוחפות את אותם ילדים למעשים קשים ולעתים בלתי הפיכים. מעשים שפוגעים בהם ובחברה כולה.


זה מתחיל כבר ממחר בבוקר, להיות שם בשביל הילדים שלנו, גם כשזה הכי קשה, להשתדל לתת להם את הלב, ודרך אותה נתינה לספר להם גם בלי מלים שכאן איתנו ההורים העולם הוא מקום יותר בטוח, ושכאן איתנו הם מוגנים. ואפשר לפעמים לטעות. וליפול. לא למהר להעניש ולהחמיר. להקשיב. להראות שאנחנו לא מושלמים, ושגם לנו קשה לפעמים. כדי שירגישו טוב עם עצמם, וכך יעבירו את הטוב הזה לחברים, למורים, לילדים בשכונה ולעולם כולו.


יש לנו אינטרס משותף, ליצור חברה בטוחה, שלווה, מלוכדת, סולידרית ולא אלימה. לכל אחד מאיתנו יש תרומה למרקם החשוב הזה, לי ולך. לפני שאנחנו רוצים לעצב, לשנות ולתקן את ילדינו אנחנו חייבים רגע להתבונן פנימה באומץ ולהבין מה אנחנו יכולים לעשות כדי ליצור את השינוי שאנחנו רוצים. איזה הרגלים אנחנו משנים, אפילו במעט, ומה אנחנו בוחרים לשמר.


העבודה הכי קשה בעיניי, גם באופן אישי, היא לשמור על איפוק. לא למהר להגיב על כל דבר. תגובתיות מהירה לא מעידה על חוזק, או חוכמה. היא בעיקר מעידה על מתן מקום לדחפים הכי יצריים שלנו. היכולת לעצור, לנשום, לחשוב ואז להגיב היא החוזק האמיתי שלנו, וזו אולי הדוגמא האישית הכי חשובה שאנחנו יכולים להעניק לילדינו כדי שיוכלו להתמודד עם העולם בתבונה, ומתוך ניהול מיטבי של רגשות ומעשים, ולא מתוך פעולות אימפולסיביות שהתוצאות שלהן שליליות ואף הרסניות.



אז מה, רק לתמוך ולהבין? מה קורה כשהילד שלי לא מתנהג כמו שצריך?


מובן שילדים שוגים ולא מתנהגים תמיד באופן הרצוי. צריך לדבר איתם על זה, לברר מה שלומם, מה קורה איתם, לשמוע קודם כל מהם על מה שקרה ולנסות ליצור בבית אוירה של פתיחות ולא של פחד (הפחד מהתגובה של ההורה מוביל דווקא להסתרה ולמינימום שיתוף).

אחר כך צריך לשוחח איתם ולעזור להם להבין מה היה בעייתי בהתנהגות שלהם ולחשוב יחד איך אפשר לפעול להבא. זו גישה שמייצרת אמון וסיכוי לשינוי יחד עם תחושה שההורים שלי סומכים עליי שאני מסוגל לחשוב ולקחת אחריות.


אפשר לשנות ולהשתנות,


ובנימה זו חג אורים שמח ומאיר לכולנו!


שלכם באהבה,


רונה



61 צפיות